<h1>חדושי הר"ן — ע"ז</h1>
<h2>דף יב:</h2>
הגרש"י ז"ל [ע"ז ט' ע"ב] האי מאן דלא ידע כמה שני בשבועי' נחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי ונוספי חדא שתא. ופירש הרב ז"ל דבית שני עמד ת"כ שנה עם שנה שנחרב בו ואותה שנה מוצאי שביעית היתה ולפי שיצתה רובה בבנין הוא נמנה מכלל שנת הבנין ומשום הכי אמרינן ניטפי חדא שתא, והאי דאמרינן נשקול מכל מאה תרתי משום דס"ל כר' יהודה דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן, ואם תשאל למה הוצרך הרב ז"ל להעמידה כר"י משום דאמר נשקול מכל מאה תרתי אפילו כרבנן הוה מצי לאוקומה דהא משמע בפרק בתרא דערכין (ל"ב ב') דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות מפני שלא היו כל יושביה עליה, וכל שכן בבית שני ואצ"ל לאחר חורבן. וכיון שכן אפי' לרבנן נמי נישקול מכל מאה תרתי, לא תקשי לך דהא אמרינן התם דבבית שני אע"פ שבטלו היובלות מונין היו אותן ולא לעצמן שהרי בטלו אלא כדי שיתקדשו השמיטין בזמנם, הלכך לרבנן אפילו לאחר חורבן מנינן יובלות לקדש שמיטין ולא מצינן למשקל מכל מאה תרתי, וכתב עוד רש"י ז"ל דבמס' ערכין פרכינן ולר' יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"כ פיישי ליה ח' שנים לד' מאות שדינהו אכ' הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמיטה חרב ומשנינן הנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב זה כתב הרב ז"ל, ואין ספק דאגב שטפא לא עיין בה שסוגיית ערכין מפורשת הפך מדבריו ז"ל דמקמי דפריק רב אשי התם דשית שנין דעזרא לא קא חשיב קיימא שפיר לר' יהודא, דהכי איתא התם בשניה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ד' מאה וכ', ד' מאה תמניא יובלי ארבסרי תרי שבועי פשו להו שית הוה ליה בשיתא בשבועא, הא מני ר"י היא דאמר שנת חמשין הוא לכאן ולכאן אייתי תמניא מן תמניא יובלי והני שית הויא להו ארבסרי אשתכח דבמוצאי שביעית חרב, אלמא לר"י בלאו פרוקא דהנך שית שנין סליק שפיר, וההוא פרוקא רב אשי הוא דפריק ליה התם אליבא דרבנן, ועוד קשה לגירסתו של רש"י ז"ל דגריס ונטפי חדא שתא דכיון שלא פירש מהיכן יתחיל מנינו היכי קאמר ליטפי חדא שתא ואמאי ליטפי. לפיכך נראה עיקרן של דברים כגירסת רבינו חננאל ז"ל וכך הוא גורס האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשייליה לספרא כמה כתיב ונבצר מניהו תרתי שני או נטפי עליהו חמש שני וליפקנון בשבועי וידע כמה שני בשבוע וסימנך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים, והכי פירושא בית שני עמד ת"כ שנים שלמים מלבד שנת החורבן שהיתה שנת תכ"א והיא מוצאי שביעית לר' יהודה כי שקלת מכל מאה תרתי והיא נמנית בכלל שני חורבן, ולהכי לא גרסי' לטפי חדא שתא, ומאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשייליה לספרא שהוא מונה למלכות יונים והוא התחיל למנותן ארבעים שנה לאחר שנבנה הבית נמצא שכשהתחיל סופר זה למנות היינו חמש שנים בתוך השמיטה שהרי ארבעים ושתים הן שש שמיטות, לפיכך הרוצה לעמוד על שנת השמיטה יגרע שתי שנים ממנינו של סופר או יוסיף עליו ה' שנים ואחר כך ימנה ז' ז', ואתנח סימניה אקרא דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים כלומר שחשבונו תלוי בשנתים וחמש שנים זה לתוספת וזה לגרעון, ויש שמוסיפין בגירסא זו ולחשוב כללי ביובל ופרטי בשבועי ונשקול מכל ק' ב' ונשדי אפרטי ונבצר מניהו שתי שנים, והכל עולה לענין אחד אלא שהאריכו בגירסא זו יותר ללמד סדר החשבון, ועוד ללמד דכר' יהודה עבדינן דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן, ולפ"ז כי אמרי' התם בפרק אין מעריכין אשתכח דשתא בשבועי הוא על שנת ת"כ שהוא בסוף שני בנין ולא על שנת תכ"א שהיא שנת חורבן והיינו דאמרי' בתר הכי לר' יהודה אשתכח דבמוצאי שביעית חרב, ולפי פי' זה לית ליה לר"י הא דשני רב אשי התם אליבא דרבנן הנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב דאי אית ליה לא משכחת חורבנו במוצאי שביעית אלא בשניה בשבוע דההיא לתירוצא דרבנן איתמר, דבין לר"י ובין לרבנן סבירא להו דבמוצאי שביעית חרב אלא דרבנן לא חשבי הנך שית שנין ור' יהודה חשיב להו וסליק לכל חד שפיר, וא"ת בשלמא לשמיטת קרקעות שהיא תלויה בארץ דין הוא שנמנה מתחילת בית שני שהרי ביאתן בימי עזרא בחדוש כל הדברים הללו היתה כלומר שהתחילו למנות שמיטין ויובלות כדאיתא בפ' בתרא דערכין מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, אלא שמיטת כספים שאינה תלויה בארץ נמנה אותה מהר סיני שהרי משם התחילה מצוה זו, תירץ הרמב"ן ז"ל שאע"פ שנהגה מצות השמטת כספים קודם לכן כשהתחילו למנות יובלות ושמיטין לאחר כבוש וחלוק חזרו ומנו עמהן לשמיטת כספים וכן כשבאו בימי עזרא, שלא היו להם שני שמיטין ושני חשבונות מעולם. ולפי פירוש זה שאמרנו ששנת תכ"א היתה מוצאי שביעית שנה זו שהיא שנת חמשת אלפים ק"ט היא שנת השמיטה, שהרי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים וקע"ב ואלף ק"ט הם (ש"נ) [קפ"ג] שביעיות, ולפי מה שכתב רש"י ז"ל בהלכה זו ששנת ת"ך היתה מוצאי שביעית שנת ק"ח היתה שמיטה, אבל אין לסמוך על דבריו של רש"י ז"ל בכאן שהרי הוא עצמו פירש במסכת ערכין ששנת תכ"א היתה מוצאי שביעית ובה חרב הבית, ולחשבון זה הסכים הרמב"ם ז"ל בשם הגאונים הלכה למעשה בפ"י מהלכות שמיטה, אע"פ שהוא יש לו דרך אחרת בשמועה זו שהוא מעלה אותה כדברי חכמים דלית להו שנת חמשים עולה לכאן ולכאן אעפ"כ הוא מעלה אותה לחשבון זה משום דרבנן סבירא להו דהנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב וכמו שכתבנו למעלה, נמצא ששנת תכ"א היתה מוצאי שביעית, ובתר חורבן שקלינן נמי לרבנן מכל מאה תרתי שכ"כ הרב ז"ל שכך היא קבלת הגאונים איש מפי איש, לפי שהגאונים סוברים שאחר החורבן לא מנו יובלות לקדש שמיטין, ונראה שהם גורסין כמו שכתוב במקצת נוסחאות נשייליה לתנא דסדר עולם כמה חשיב וליחשיב כללי ביובלי וכו' ולשקול מכל מאה תרתי, ולפי גירסה זו נאמר שתופס מסדר עולם לחשבון החורבן, ושקיל מכל מאה שאחר החורבן תרתי, שאי אפשר לגרוס כפי דרכם כגרסא דרבנו חננאל ז"ל, שא"כ היאך יאמר בסתם לשקול מכל מאה תרתי והרי חשבון זה משני בנין מתחיל ובשני בנין הרי גאונים הללו סבורין דלא שקלי מכל מאה תרתי דכרבנן קיימא לן, וכך נראה לי בטעמא דהא [ד]אמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין היינו לרבנן דלית להו הך הקישא דרבי דמקיש שמיטה ליובל וכדאיתא בפרק השולח (ל"ו א') ושאר דוכתי וזה דבר השמיטה שמוט, בב' שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים דהיינו שביעית בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, כלומר כשהיובל נוהג אתה משמט כספים כלומר שהשביעית נוהגת אבל בזמן שאין אתה משמט קרקע כלומר שאין היוכל נוהג אי אתה משמט כספים כלומר שאין השביעית נוהגת, אבל רבנן סבירא להו דלא תליא שמיטה ביובל כלל הלכך בבית שני אע"פ שלא נהג יובל כלל מן התורה כדאיתא בפרק בתרא דערכין שמיטה היתה נוהגת בו מן התורה, ולפיכך לרבנן מנו יובלות כדי שיתקדשו השמיטין בזמן הראויין להם מן התורה, ואף היובלות היו נוהגין מדבריהם כדמוכח בערכין שהתקין הלל במוכר בית בבתי ערי חומה שיהא חולש מעותיו ללשכה וכיון שהיה בית בבתי ערי חומה נוהג על כרחינו היה היובל נוהג שהרי אין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג הלכך שניהם יובל ובית בבתי ערי חומה היו נוהגין מדבריהם, ואף אחר חורבן גם כן שלא מצינו שנהג יובל כלל אפילו מדבריהם מנו יובלות לקדש שמיטין בזמנם הראוי מן התורה, אבל לרבי (יהודה) דאמר שמיטה ויובל תלויין זה בזה כל ימי בית שני מנו יובלות ושמיטין לא שנאמר מנו יובלות לשמיטין שאין לשמיטין עיקר יותר מן היובלות אלא מנו אותו וקדשו שניהם מדבריהם, אבל אחר שנחרב הבית (ש)הדבר נראה שלא נהג יובל כלל, וכן כתב הרמב"ן ז"ל במס' גיטין, לפי שבטלה עיקר מצותו של יובל שהרי נחלתנו היתה לזרים לא מנו אלא שמיטין שהן נוהגות היום מדבריהם, והגאונים הללו פוסקים כרבי דשמיטה בזמן הזה דרבנן דהכי מכרעי סוגיי דבפרק השולח דאזלי לקולא בכל דיני פרוזבול, וכן פסק הרמב"ם ז"ל כרבי בפרק זה, הלכך כיון שהיובלות לאחר חורבן נתבטלו לגמרי ואף השמיטין לא נהגו אלא מדבריהם לא מנו יובלות כלל אלא קדשו שמיטין שבעה שבעה הכל כטעמן של הגאונים והר"מ במז"ל שהסכים לדבריהם, ולפי זה גם כן שנה זו שהיא שנת ה' אלפים ק"ט היא שנת שמיטה.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין. פרש"י ז"ל דקא סבר האי תנא סתם חרמין לבדק הבית, והכי משמע מדאמר אביי ונשחטיה משחט ואי בקדשי מזבח הא איכא משום שחוטי חוץ אלא בבדק הבית עסקינן דשרי וכדתניא בפרק הוציאו לו (יומא ס"ג ב'), וא"ת היכי אקשינן עלה דרבא נראה מטיל מום מעליא הוא כלומר ואדאורייתא עבר דכתיב כל מום לא יהיה בו ואי בקדשי בדק הבית הא לא איתסר מדאורייתא, ועוד כיון דס"ל למקשה דמטיל מום מעליא הוא מאי קשיא ליה מעיקרא ועקור כי האי גונא הוא אלא דבקדשים אינו יכול לעשות כן משום דהוי כמטיל מום מעליא ולמאי איצטריך לפירוקא דאביי דאמר משום בזיון קדשים, לכך נראה דמעיקרא חרמין מקשינן (דק') דהיינו בדק הבית וכולה נמי מקדישין ומעריכין אפי' בשל בדק הבית היא דומיא דחרמין דלא מתסר בהו מומא, ואוקמא אביי משום בזיון קדשים, ורבא חדית ואמר דבתמימים עסקינן וכיון שהתמימים הן בין שהקדישן למזבח בין לבדק הבית מידי מזבח לא יצאו ולפיכך אסור להטיל בהם מום ומשום הכי מתמהינן מטיל מום מעליא הוא ואי בהקדש מזבח אסור מדאורייתא ואי במתפיס תמימין לבדק הבית אסור מדרבנן, ומ"מ לא שייך למימר בהו נראה כמטיל מום כיון שקדשים הן או מדאורייתא או מדרבנן.
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] יוליך הנאה לים המלח. קשיא ליה לר"ת ז"ל מדגרסינן בערכין בפ' המקדיש שדהו ההוא גברא דאחרמינהו לנכסי בפומבדיתא אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אוחיל עלייהו ושדי בנהרא ולשתרו לך כמאן כשמואל וכו', והכא נמי לפרוק ולשדינהו בנהרא, וניחא ליה דמעשה דפומבדיתא מקרקעי הוה ולית להו תקנתא אלא בפדיה וכיון דמוקמת ליה אפדיון עביד ליה כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על וכו', אבל הכא מטלטלי נינהו וכיון דאפשר להוליכם לים המלח קנסינן ליה להוליכם בעצמם, אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב הכא דאי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דמי, נראה שדעתו ז"ל דהכא תנא דינא והתם בערכין אשמעי' רב יהודה תקנתא, אלא שתמהני עליו כמ"ש ואי איפרוק להו בשוה פרוטה שפיר דמי דמשום פרסומי מלתא ד' זוזי בעינן וכעובדא דפומבדיתא דאמרי' התם אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפי' לכתחלה אי הכי אפי' פרוטה נמי לפרסומי מלתא.
<h2>דף לב:</h2>
[ע"ז ט' ע"ב] הגרש"י ז"ל האי מאן דלא ידע כמה שני בשבועי' נחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי ונוספי חדא שתא. ופירש הרב ז"ל דבית שני עמד ת"כ שנה עם שנה שנחרב בו ואותה שנה מוצאי שביעית היתה ולפי שיצתה רובה בבנין הוא נמנה מכלל שנת הבנין ומשום הכי אמרינן ניטפי חדא שתא, והאי דאמרינן נשקול מכל מאה תרתי משום דס"ל כר' יהודה דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן, ואם תשאל למה הוצרך הרב ז"ל להעמידה כר"י משום דאמר נשקול מכל מאה תרתי אפילו כרבנן הוה מצי לאוקומה דהא משמע בפרק בתרא דערכין (ל"ב ב') דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות מפני שלא היו כל יושביה עליה, וכל שכן בבית שני ואצ"ל לאחר חורבן. וכיון שכן אפי' לרבנן נמי נישקול מכל מאה תרתי, לא תקשי לך דהא אמרינן התם דבבית שני אע"פ שבטלו היובלות מונין היו אותן ולא לעצמן שהרי בטלו אלא כדי שיתקדשו השמיטין בזמנם, הלכך לרבנן אפילו לאחר חורבן מנינן יובלות לקדש שמיטין ולא מצינן למשקל מכל מאה תרתי, וכתב עוד רש"י ז"ל דבמס' ערכין פרכינן ולר' יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ת"כ פיישי ליה ח' שנים לד' מאות שדינהו אכ' הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמיטה חרב ומשנינן הנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב זה כתב הרב ז"ל, ואין ספק דאגב שטפא לא עיין בה שסוגיית ערכין מפורשת הפך מדבריו ז"ל דמקמי דפריק רב אשי התם דשית שנין דעזרא לא קא חשיב קיימא שפיר לר' יהודא, דהכי איתא התם בשניה במוצאי שביעית מי משכחת לה מכדי בית שני כמה קם ד' מאה וכ', ד' מאה תמניא יובלי ארבסרי תרי שבועי פשו להו שית הוה ליה בשיתא בשבועא, הא מני ר"י היא דאמר שנת חמשין הוא לכאן ולכאן אייתי תמניא מן תמניא יובלי והני שית הויא להו ארבסרי אשתכח דבמוצאי שביעית חרב, אלמא לר"י בלאו פרוקא דהנך שית שנין סליק שפיר, וההוא פרוקא רב אשי הוא דפריק ליה התם אליבא דרבנן, ועוד קשה לגירסתו של רש"י ז"ל דגריס ונטפי חדא שתא דכיון שלא פירש מהיכן יתחיל מנינו היכי קאמר ליטפי חדא שתא ואמאי ליטפי. לפיכך נראה עיקרן של דברים כגירסת רבינו חננאל ז"ל וכך הוא גורס האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשייליה לספרא כמה כתיב ונבצר מניהו תרתי שני או נטפי עליהו חמש שני וליפקנון בשבועי וידע כמה שני בשבוע וסימנך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים, והכי פירושא בית שני עמד ת"כ שנים שלמים מלבד שנת החורבן שהיתה שנת תכ"א והיא מוצאי שביעית לר' יהודה כי שקלת מכל מאה תרתי והיא נמנית בכלל שני חורבן, ולהכי לא גרסי' לטפי חדא שתא, ומאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשייליה לספרא שהוא מונה למלכות יונים והוא התחיל למנותן ארבעים שנה לאחר שנבנה הבית נמצא שכשהתחיל סופר זה למנות היינו חמש שנים בתוך השמיטה שהרי ארבעים ושתים הן שש שמיטות, לפיכך הרוצה לעמוד על שנת השמיטה יגרע שתי שנים ממנינו של סופר או יוסיף עליו ה' שנים ואחר כך ימנה ז' ז', ואתנח סימניה אקרא דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים כלומר שחשבונו תלוי בשנתים וחמש שנים זה לתוספת וזה לגרעון, ויש שמוסיפין בגירסא זו ולחשוב כללי ביובל ופרטי בשבועי ונשקול מכל ק' ב' ונשדי אפרטי ונבצר מניהו שתי שנים, והכל עולה לענין אחד אלא שהאריכו בגירסא זו יותר ללמד סדר החשבון, ועוד ללמד דכר' יהודה עבדינן דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן, ולפ"ז כי אמרי' התם בפרק אין מעריכין אשתכח דשתא בשבועי הוא על שנת ת"כ שהוא בסוף שני בנין ולא על שנת תכ"א שהיא שנת חורבן והיינו דאמרי' בתר הכי לר' יהודה אשתכח דבמוצאי שביעית חרב, ולפי פי' זה לית ליה לר"י הא דשני רב אשי התם אליבא דרבנן הנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב דאי אית ליה לא משכחת חורבנו במוצאי שביעית אלא בשניה בשבוע דההיא לתירוצא דרבנן איתמר, דבין לר"י ובין לרבנן סבירא להו דבמוצאי שביעית חרב אלא דרבנן לא חשבי הנך שית שנין ור' יהודה חשיב להו וסליק לכל חד שפיר, וא"ת בשלמא לשמיטת קרקעות שהיא תלויה בארץ דין הוא שנמנה מתחילת בית שני שהרי ביאתן בימי עזרא בחדוש כל הדברים הללו היתה כלומר שהתחילו למנות שמיטין ויובלות כדאיתא בפ' בתרא דערכין מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, אלא שמיטת כספים שאינה תלויה בארץ נמנה אותה מהר סיני שהרי משם התחילה מצוה זו, תירץ הרמב"ן ז"ל שאע"פ שנהגה מצות השמטת כספים קודם לכן כשהתחילו למנות יובלות ושמיטין לאחר כבוש וחלוק חזרו ומנו עמהן לשמיטת כספים וכן כשבאו בימי עזרא, שלא היו להם שני שמיטין ושני חשבונות מעולם. ולפי פירוש זה שאמרנו ששנת תכ"א היתה מוצאי שביעית שנה זו שהיא שנת חמשת אלפים ק"ט היא שנת השמיטה, שהרי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים וקע"ב ואלף ק"ט הם (ש"נ) [קפ"ג] שביעיות, ולפי מה שכתב רש"י ז"ל בהלכה זו ששנת ת"ך היתה מוצאי שביעית שנת ק"ח היתה שמיטה, אבל אין לסמוך על דבריו של רש"י ז"ל בכאן שהרי הוא עצמו פירש במסכת ערכין ששנת תכ"א היתה מוצאי שביעית ובה חרב הבית, ולחשבון זה הסכים הרמב"ם ז"ל בשם הגאונים הלכה למעשה בפ"י מהלכות שמיטה, אע"פ שהוא יש לו דרך אחרת בשמועה זו שהוא מעלה אותה כדברי חכמים דלית להו שנת חמשים עולה לכאן ולכאן אעפ"כ הוא מעלה אותה לחשבון זה משום דרבנן סבירא להו דהנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב וכמו שכתבנו למעלה, נמצא ששנת תכ"א היתה מוצאי שביעית, ובתר חורבן שקלינן נמי לרבנן מכל מאה תרתי שכ"כ הרב ז"ל שכך היא קבלת הגאונים איש מפי איש, לפי שהגאונים סוברים שאחר החורבן לא מנו יובלות לקדש שמיטין, ונראה שהם גורסין כמו שכתוב במקצת נוסחאות נשייליה לתנא דסדר עולם כמה חשיב וליחשיב כללי ביובלי וכו' ולשקול מכל מאה תרתי, ולפי גירסה זו נאמר שתופס מסדר עולם לחשבון החורבן, ושקיל מכל מאה שאחר החורבן תרתי, שאי אפשר לגרוס כפי דרכם כגרסא דרבנו חננאל ז"ל, שא"כ היאך יאמר בסתם לשקול מכל מאה תרתי והרי חשבון זה משני בנין מתחיל ובשני בנין הרי גאונים הללו סבורין דלא שקלי מכל מאה תרתי דכרבנן קיימא לן, וכך נראה לי בטעמא דהא [ד]אמרינן בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין היינו לרבנן דלית להו הך הקישא דרבי דמקיש שמיטה ליובל וכדאיתא בפרק השולח (ל"ו א') ושאר דוכתי וזה דבר השמיטה שמוט, בב' שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים דהיינו שביעית בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, כלומר כשהיובל נוהג אתה משמט כספים כלומר שהשביעית נוהגת אבל בזמן שאין אתה משמט קרקע כלומר שאין היוכל נוהג אי אתה משמט כספים כלומר שאין השביעית נוהגת, אבל רבנן סבירא להו דלא תליא שמיטה ביובל כלל הלכך בבית שני אע"פ שלא נהג יובל כלל מן התורה כדאיתא בפרק בתרא דערכין שמיטה היתה נוהגת בו מן התורה, ולפיכך לרבנן מנו יובלות כדי שיתקדשו השמיטין בזמן הראויין להם מן התורה, ואף היובלות היו נוהגין מדבריהם כדמוכח בערכין שהתקין הלל במוכר בית בבתי ערי חומה שיהא חולש מעותיו ללשכה וכיון שהיה בית בבתי ערי חומה נוהג על כרחינו היה היובל נוהג שהרי אין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג הלכך שניהם יובל ובית בבתי ערי חומה היו נוהגין מדבריהם, ואף אחר חורבן גם כן שלא מצינו שנהג יובל כלל אפילו מדבריהם מנו יובלות לקדש שמיטין בזמנם הראוי מן התורה, אבל לרבי (יהודה) דאמר שמיטה ויובל תלויין זה בזה כל ימי בית שני מנו יובלות ושמיטין לא שנאמר מנו יובלות לשמיטין שאין לשמיטין עיקר יותר מן היובלות אלא מנו אותו וקדשו שניהם מדבריהם, אבל אחר שנחרב הבית (ש)הדבר נראה שלא נהג יובל כלל, וכן כתב הרמב"ן ז"ל במס' גיטין, לפי שבטלה עיקר מצותו של יובל שהרי נחלתנו היתה לזרים לא מנו אלא שמיטין שהן נוהגות היום מדבריהם, והגאונים הללו פוסקים כרבי דשמיטה בזמן הזה דרבנן דהכי מכרעי סוגיי דבפרק השולח דאזלי לקולא בכל דיני פרוזבול, וכן פסק הרמב"ם ז"ל כרבי בפרק זה, הלכך כיון שהיובלות לאחר חורבן נתבטלו לגמרי ואף השמיטין לא נהגו אלא מדבריהם לא מנו יובלות כלל אלא קדשו שמיטין שבעה שבעה הכל כטעמן של הגאונים והר"מ במז"ל שהסכים לדבריהם, ולפי זה גם כן שנה זו שהיא שנת ה' אלפים ק"ט היא שנת שמיטה.
